עוד כשהחברה האנושית היתה בעריסתה לימד אותה הרקליטוס, הפילוסוף היוני, ששום דבר אינו קבוע ותמידי מלבד השינוי. הרבה מים עברו מאז באותו נהר עליו ביסס את הקביעה שאי אפשר להיכנס לאותו נהר פעמיים. כל כניסה תהיה לעולם למים חדשים.
מאז ועד לימינו אחד הדברים הקשים לנו כאנשים וכחברה זו ההתמודדות עם מצבי עמימות וחוסר ודאות. אנחנו מבקשים סדר בעולם, שיגרה יציבות ומעל הכל תחושה שנוכל לנבא את המחר. שגם מחר נמשיך לקיים את הסדר המוכר והטוב.
נגיף הקורונה טרף עבור רבים את קלפי המציאות ועימה ודאויות רבות קרסו כמגדל קלפים. משברים מאלצים אותנו להסתגל לשינויים, להרפות מהציפיה לודאות ולהגמיש את האופן בו אנחנו מתבוננים על המציאות ומפרשים אותה. בעצם אפשר להכיר בכך שאנחנו נולדים לעולם שודאות אינה מסימני ההיכר הבולטים שלו ושהשגרה בתוכה אנחנו מצויים מספקת לעיתים אשליית ודאות.
היכולת להתמקד בכאן ועכשיו היא אסטרטגיה יעילה. אחד העוגנים החזקים שלנו הוא ההווה. חשיבה על העבר עשויה להוביל לעיסוק באובדן, במה שהיה ואיננו ולחזק חווית חסר. לעומת זאת, עיסוק מוגזם בעתיד עלול לעודד חרדה ואף יאוש מפני הבלתי צפוי.
