"שומעת? כך מתחיל כל משפט שלו, וזה כבר מצב טוב שנקרא תקשורת". כך מתארת גליה, אימו של ירדן את היחסים עימו בתקופה האחרונה. "אין עם מי לדבר, היא אומרת בתחושת חוסר אונים, כל מאמצי להתקרב אליו עלו בתוהו". תחושת הבלבול והמצוקה מאפיינת הורים רבים מול תהליכי גיל ההתבגרות של ילדיהם, המתחילים מוקדם מבעבר ונמשכים לעתים שנים ארוכות לתוך הבגרות. משימת ההורות בתקופתנו הפכה להיות מורכבת מאי פעם. "ירדן מסתגר בחדר במשך שעות, לא רואה אותנו ממטר. רק קולות הריגוש והעוררות נשמעים לעתים בלהט משחק המחשב". האם מתארת מצב של דאגה עמוקה בשל הקושי להתמודד עם הניתוק של בנה. נער בן 14 המבלה זמן ניכר משגרת יומו במעמקי ההתרחשות הוירטואלית, כשאוזניות לראשו. תחושת המצוקה שבה ועולה מפי הורים רבים המבטאים תחושת הדרה מחדרו של הילד, מעולמו ומהלך רוחו. הם מוטרדים מהריחוק ומהעדר כלים לגשר על הפער, ההולך ומתעצם. כיצד להיות נוכח בחייהם של ילדינו? ואיך להישאר רלוונטי בעולם שבו סוכני הידע הרבים, עתירי הגירויים בעולמו של המתבגר מותירים את ההורה ללא קול. כשירדן אומר לאימו שומעת? הוא אינו מעוניין להקשיב, אלא להודיע לה באופן חד צדדי מה הוא בעצם צריך.
